משל
העבד והשרים
פירושים
על הסתר וגילוי
על שתי מלחמות - נאמנות וחוכמה
בהמשך הדף
~ מונחים - משל
העבד והשרים
~ קטעים נבחרים משיעורים
שיעור מרתק על "משל העבד והשרים - בעל הסולם"
להיוולד שוב ושוב
"..בעל הסולם מספר במשל העבד והשרים, שהמלך רצה להעמיד עבד בראש השרים. כדי לעשות זאת, הוא אמר לאחד מהם, שהיה ליצן מיומן, להעמיד פנים שהוא המנהיג של האויבים והשודדים, כדי שבזמן שהוא נלחם איתם, האדם יכול לבדוק את עצמו: באיזו מידה הוא יכול "להגן על המלך", כלומר, להיות דבוק בשכל של העליון. הרי, כאשר עוזרו של המלך מתלבש בבגדים של עבריין, לא קל לזהות את זה. להיפך, האדם תמיד חושב שהוא צודק, והוא זקוק להתגברות חזקה ביותר בעלייה "מעל הדעת", כבר לא כמו במדרגה הראשונה. וזה המצב שאנו מכנים "עיבור ב'". הרי, אף על פי שהאדם התבגר, יצא משלב ה"עיבור" וה"יניקה", גם כאן נמשך העיבור - אותן הפעולות, אבל במדרגה חדשה. עכשיו הוא מבטל את עצמו בצורה פרקטית, כדי להידמות לעליון הלכה למעשה."
שתי מלחמות - על הנאמנות ועל החוכמה
"..השרים השחקנים מנסים לבלבל את העבד הנאמן, לרמות ולקחת אותו הצידה. אך העבד רק מתחזק בנאמנותו למלך לאחר כל הקרבות של השלב הראשון. הוא בכל זאת נשאר בינתיים עבד, עדיין חסר לו שכל, חכמה. אך את הנאמנות הוא כבר רוכש, כלומר את הדרגה "להשפיע על מנת להשפיע". ואז הוא מגיע למדרגה הבאה. כעת המאבק הוא כבר לא על נאמנותו ומסירותו אלא על הפיקחות שלו. האויבים מתחפשים לא לרוצחים ורשעים, אלא להיפך ליועצים טובים המלמדים כיצד לעשות טוב יותר למלך: "תנסה ותראה!". וכעת כל העבודה היא להתייחס בצורה זהירה מאוד לכל ה"עצות" האלו ולראות שכך מתחפש האגו שלנו, כשהוא רוצה למשוך אותנו לכיוון הנגדי - לא לתועלת המלך. אך קשה מאוד לראות זאת ולהבדיל אותן זו מזו. בפעם הבאה של השלב השני בעבודה, הכל יהיה להיפך..."
איך אפשר להתייחס למה שקורה סביבנו כבדחנות?
שיעור 22.08.07 אגרת 1, שנת 1920, ספר "פרי חכם אגרות", דקה 21:09
"אני
לוקח את הילד שלי לסרט, או שאנחנו יושבים בבית, ורואים על מסך הטלוויזיה איזה סרט,
ושם מדובר על דוב גדול מצויר כזה שיוצא מהעץ, ועושה אה, אה. והבן שלי קטן ככה, ממש
נכנס לפינה בחדר. ואני אומר לו: "לא, זה ציור, זה שום דבר." זה לא משפיע
עליו. הוא מפחד. כי אצלו בדמיון שלו, זה איום אמיתי, והוא לא יכול לעשות עם עצמו
כלום. אחר כך הוא גדל, כבר הוא צריך דוב יותר גדול, שיבלבל אותו בבדחנות יותר
מקודם.
אז בסך
הכל יש לנו שתי צורות הבדחנות. אחד זה נגד האוצר, על הכלים דקבלה להתעלות מהם.
ושנייה זה על השליטה...
...אז הכל זה
מידת הבדחנות. זאת אומרת, מידת ההסתרה מה שישנה. זה ודאי שגם בעולם הזה. כל העולם
הזה הוא מדומה, זה "צחוק", זאת אומרת, זה לא הדבר האמיתי, אלא כך זה נראה
בתוך החושים שלנו."
במידה שגדלים מגלים
ערוץ "הסתרה וגילוי"
המשחק עם העליון הוא בהסתרה. ההסתרה שלו היא רק בשביל המשחק. רק כדי לקדם ולגדל אותנו. במידה שאנחנו גדלים, אנחנו מגלים אותו. הוא משחק איתנו ממדרגה יותר עליונה, ואנחנו חייבים להתפתח ברגש ובשכל, כדי להשוות את עצמנו במשהו עם המדרגה הזאת.
לעלות גבוה כדי להצדיק את הכל
"...אנחנו באמת לא יודעים, מדוע אנחנו נאלצים לעבור דרך כל היסורים, הבעיות, המלחמות והבלבול, וכנגד זה דרך בירורים, הצלחות וכישלונות… מה התועלת מכול היסורים האלה? אולם אחר כך, אנחנו בדרך הזאת נגיע להכרה שאנחנו רוכשים מזה ידע, חכמה, כוח והבנת המערכת הכללית. אנחנו לומדים את פעולות הבורא שנעשות עלינו, וכתוצאה מכך, משיגים ומבינים אותו, כמו שנאמר: "לפי מעשיך הכרנוך". מכוח ההבנה שלנו, אנחנו מתחילים להרגיש אותו. אך בכל זאת, הסיבה שלפיה היינו צריכים להשיג את זה דווקא בדרך כל כך קשה, אינה מובנת לנו. ועכשיו, כל עוד אנחנו נמצאים בדרך התיקון, אין אנו יכולים להבינה, אלא רק כשנעלה מעל להגבלות שלה אל מצב של שלמות, יופיעו אצלנו השׂכל והרגש הדרושים, האמצעים, שמאפשרים לגלות את הדרך הזאת ולהצדיק אותה..."
לנקות את מקום גילוי הבורא
"לכן את כל המאבק, את כל המלחמות והבירורים, את כל תשומת הלב ורגישות הלב, צריך לכוון ללימוד של מה שמתרחש בקשר ההדדי הפנימי שלנו עם כל החברים. באותו השטח בו צריך להתגלות המלך, בתוך הקשר בין החברים בקבוצה, שם צריך לנהל מאבק תמידי, צריך לנקות את המקום הזה, לארגן. (בדומה ליהושע, שעזר למשה בעודו מנקה ומכין את "כיתת הלימוד"). כלומר צריך להכין מקום לגילוי הבורא, זהו השלב הראשון, הקרב הראשון."
* * * * *
מונחים - "משל העבד והשרים"
"מלך" - הבורא. אין עוד מלבדו.
"עבד" - רוצה לגלות את האהבה שלו למלך!
"משל למלך שעבדו
נשא חן בעיניו עד שביקש לגדלו ולנשאו על כל השרים, כי הכיר בלבו אהבה נאמנה בל -
תמוט."
העבד כך חושב. לא
מדובר על המלך עצמו, אלא מדובר על כך, שהעבד מסכים ורוצה וממש דרוך להיות האוהב של
המלך בגלוי. את זה הוא רוצה. הוא לא רוצה להיות מעל כל השרים, להיות שם ראש ממשלה,
מנהל האוצר או כל תפקיד אחר, אלא רוצה לגלות את האהבה שלו למלך. הוא חושב שיש בו
את האהבה הזאת, היא קיימת בו, ויש בו עוצמה לגלות אותה. מתוך כך הוא בעצם חולה. זה
ממש הרצון שלו. (הרב מיכאל לייטמן 01.07.09)
בקשתו היחידה של האדם
מהבורא היא שיעלה אותו, שירומם אותו לדרגה רוחנית. והדחף שמרגיש הוא לעת עתה דחף
טבעי מהנקודה שבלב, שהבורא בעצם מזמין את האדם לממלכתו. (הרב מיכאל לייטמן 07.08.05)
"משל למלך שעבדו נשא חן בעיניו" עבדו,
זאת אומרת שאדם מוכן ללכת ללמוד, לעשות מאמצים, יגיעה, רק כדי לגדול רוחנית. אז
בזה הוא מצא חן בעיני המלך. (הרב מיכאל לייטמן 30.01.07)
המלך אוהב את העבד,
כי נשא חן בעיניו, ומשום כך מבקש לגדלו מעל כל השרים. כלומר, ראשית יש אהבה מצד
המלך כלפי האדם, ומתוכה מתעוררת בו הנקודה שבלב, שאז רוצה להגיע לדרגת דבקות עם
המלך, ולהיות מעל כל השרים. (הרב מיכאל לייטמן 07.08.05)
"שר" - שליח
הבורא. השׂר הוא סתם נקרא "שׂר", הוא אותו בורא. רק מפני שהוא מתנהג
כביכול לא בצדק, לא ביושר, לא ביופי, מעורר באדם זוועות, מביא לפניו דברים לא
נקיים, וכאילו הפוך מהבורא, אז לכן הוא נקרא כאילו "שׂר", שליח. אבל הוא
אותו בורא שמעורר את האגו שלנו ומחזיק אותו בכל הצורות הנוראות ביותר,
אם כן, כל מה שנעשה זה משם, כל דבר נורא בחיים. וזה נקרא "שׂר",
כי יֵצר רע הוא, ומתנפל על האדם, מבלבל אותו, ועושה לו חיים שחורים. והכל מכווּן
כנגד אותה אהבה שרצה להראות למלך, הכל מכוון כדי שבכל רגע ורגע, הוא יתחזק באהבה
הזאת, שהיא תגדל על פני ההפרעות. (הרב מיכאל לייטמן 01.07.09)
"אלא שנימוסי
המלכות לגלות טעמו לעין כל בחכמה עמוקה."
תחילה צריך להיות
כלי, היינו באדם צריכה להיות היכולת להבין היכן הוא נמצא, ועליו ללמוד את כל חוכמת
המלוכה, איך לשרת למלך ומהו רצונו. המלך אוהב את העבד, כי נשא חן בעיניו, ומשום כך
מבקש לגדלו מעל כל השרים. כלומר, ראשית יש אהבה מצד
המלך כלפי האדם, ומתוכה מתעוררת בו הנקודה שבלב, שאז רוצה להגיע לדרגת דבקות עם
המלך, ולהיות מעל כל השרים.
"מעל כל השרים" - נקרא שיודע את כל הבסיס, החוקים,
העקרונות, התכונות, היינו את כל שישנו במלוכה, ועומד מעל מערכת זו, ומקיים אותה
ושולט בה, ועושה בה אך שירות מלא למען מלכו. כיצד יהיה די ברצון האדם לשם כך?
והלוא רצונו בא מתוך אהבת המלך כלפיו, שלכן מעורר באדם אהבה כתשובה. מכאן שמדובר
באדם שבאופן מוחלט אינו מוכן לעבודה כזו, להיות מעל כל השרים, היינו מעל כל
החוקים, ובדרגתו של המלך ממש. (הרב מיכאל לייטמן 07.08.05)
שתי מלחמות
כתוב שרצה המלך להעלות את העבד שלו לשר, אז עשה
איתו משחק מלחמה. שבו כאילו יש מִישהו זר והוא צריך לערוך איתו מלחמה, כי במלחמה
הזאת הוא רוכש חוכמה, במלחמה אחרת הוא רוכש כוח. אז את שתי המלחמות אנחנו צריכים
לעבור, בקטנות ובגדלות. (הרב מיכאל לייטמן 07.02.10)
מלחמה ראשונה
"אז פשט השר
לבושו, ונעשה שחוק גדול (כי נלחם בעוז רוח ובגבורה רבה ועתה נוכח אשר דמיון ולא
ממשות היה כאן). וביותר צחקו כאשר סיפר השר עמקות הדמיונות מאכזריותו ומרוב הפחד
שדימה לעיניו. וכל פרט ופרט במלחמה נוראה זו היתה לסבב שחוק ושמחה גדולה."
ובמלחמה הראשונה
הזאת, העבד מכיר את עצמו, לא את הבורא. הוא מכיר את המבנה שלו, איך הוא בנוי, איך
האגו שלו בנוי, איך הוא צריך להתמודד עמו. הוא מכיר את השר שמתנפל עליו, זאת
אומרת, את האגו הזה שמתעורר בו. ובזה שמנצח אותו, מבין את האגו ומכופף אותו תחתיו.
זה כמו להשפיע על מנת
להשפיע, שעולים מעל האגו, בינתיים מנצלים אותו בצורה כזאת. לא יכולים לנצל אותו
לקבל על מנת להשפיע, אלא מנצלים אותו רק בזה שעולים מעליו. זאת המלחמה הראשונה, זו
"תשובה מיראה". (הרב מיכאל לייטמן 01.07.09)
מלחמה שניה
ובפעם שנייה המלך מצווה את
אותו השר: "…מחוייב להתחפש
בלבושי גזלן ורוצח, ויעשה עמו מלחמה כבושה. כי יודע המלך אשר במלחמה השניה יגלה לו
חכמה נפלאה, עד שיהיה ראוי לעמוד בראש כל השרים.." העבד נלחם עם כל הכוחות שהם נגד אין עוד
מלבדו, נגד המלך.
"צחוק" - זה לא צחוק שמישהו צוחק ממישהו, אין דבר כזה ברוחניות, אלא זו שימחה.
שימחה גדולה. כלומר, זה מה שהוא מגלה בינו לבין הבורא ובין כל השרים. כאילו בכל
הרצונות האלה, בכל ההפרעות האלה, בכל, הוא מגלה את הסיפוק שעל ידי כל ההפרעות
הללו, הוא עכשיו יכול בהשוואת הצורה, בהשפעה מצידו, לגלות גם כן את ההשפעה של
הבורא. (הרב מיכאל לייטמן 01.07.09)
"חכמה" - מידיעה שבסוף ו"אהבה" מידיעה שבתחילה
"אבל ביני
לביני, יורש העבד "חכמה" - מידיעה שבסוף. "ואהבה" - מידיעה
שבתחילה."
האדם מגלה שמלכתחילה
הבורא סידר הכל רק לטובתו ורק בשבילו, וכל מה שעבר בדברים הגרועים ביותר בתהליך
הנורא הזה, זה הכל היה מטעם האהבה, והבורא סבל על כך וסובל פי כמה וכמה יותר ממה
שהוא, הקטן. כי כמו שכתוב "יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק".
אז בהתאם לכך, הכלי שנותן בבורא, הוא הרבה יותר גדול ממה שבנברא, ולכן הסבל שם
מורגש הרבה יותר, פי תר"כ פעמים על כל דבר.
אם כן יוצא, שעכשיו
אדם משיג את זה, עד כמה שזה היה מאהבה מלכתחילה, וכל אותה ההסתרה, הבורא היה אחריה
סובל. אדם לא היה מבין את ההסתרה, אלא עכשיו כשהכול נגלה, הוא מבין את כל ההסתרות האלה, את כל המסכים האלה
המסתירים, ועד כמה שהיה קשה לבורא לראות את האדם הסובל, לראות את האדם המשתדל ולא
מסוגל. וכל זה מעורר עכשיו באדם את האהבה מתחילה, שהוא מגלה שהייתה, והידיעה על זה
בסוף, כי יש לו כבר כלים לגלות את כל התכלית, תוכנית ותהליך בכל הפרטים שלו שמגלה.
אז הידיעה בסוף, ומתוך זה גילוי האהבה מתחילה, שניהם מתחברים יחד, וזה מביא את
השלמות , בדבקות לבורא.
"ואז הוקם
לנצחיות." ונקרא "צדיק
גמור", שמצדיק את כל התהליך מתוך ההרגשה שלו שנמצא בעצמו בזה, שאם לא כן, סתם
דיבורים לא באים בחשבון.
* * * * *
שיחה
2 (07.08.05)
"כתבי
בעל הסולם", חלק "אגרות", עמ' 665, מכתב א', דף כ"ה
משל למלך
שעבדו נשא חן בעיניו עד שביקש לגדלו ולנשאו על כל השרים, כי הכיר בלבו אהבה נאמנה
בל - תמוט.
שיחה
(08.12.14)
"כתבי
בעל הסולם", חלק "אגרות", עמ' 665, אגרת א'
[...]
משל למלך שעבדו נשא חן
בעיניו עד שביקש לגדלו ולנשאו על כל השרים, כי הכיר בלבו אהבה נאמנה בל - תמוט.
אבל אין זה מנימוסי
המלכות לרומם אדם לרום המעלות בפעם אחת, ובלי סיבה נראית לעין. אלא שנימוסי המלכות
לגלות טעמו לעין כל בחכמה עמוקה." כי אחרת תהיה בושה.
צריכים לתקן את הבושה. זאת אומרת להביא את הכלים, אחרת הוא לא ירגיש כמו המלך או
כמו בעל בית.
"מה עשה? הפקיד
את העבד לשומר - סף בבתי בראי. ואמר לשר אחד חכם בחכמת הבדחנות שיתחפש וישים עצמו
כמורד במלכות, ויצא למלחמה לכבוש הבית בשעה שאין אנשי החיל מוכנים.
השר עשה כמצוות המלך,
ובתחבולות ובחכמה גדולה שם עצמו נלחם על בית המלך. והעבד שומר הסף שם נפשו בכפו,
ומילט את המלך, ולחם נגד השר בגבורה נפלאה ומסירות נפש עצומה, עד שנגלה לעין כל
אהבת לבו למלך.
אז פשט השר לבושו,
ונעשה שחוק גדול (כי נלחם בעוז רוח ובגבורה רבה ועתה נוכח אשר דמיון ולא ממשות היה
כאן). וביותר צחקו כאשר סיפר השר עמקות הדמיונות מאכזריותו ומרוב הפחד שדימה לעיניו.
וכל פרט ופרט במלחמה נוראה זו היתה לסבב שחוק ושמחה גדולה.
אבל עם כל זה - עבד
הוא! ואינו מלומד. ואיך אפשר לנשאו על כל השרים ועבדי המלך?
חשב המלך בלבו, ואמר
לאותו השר שהוא מחוייב להתחפש בלבושי גזלן ורוצח, ויעשה עמו מלחמה כבושה. כי יודע
המלך אשר במלחמה השניה יגלה לו חכמה נפלאה, עד שיהיה ראוי לעמוד בראש כל השרים.
על כן מינה את העבד
לממונה על אוצר המלכות. ואותו השר התחפש הפעם בלבוש אכזרי ורוצח. ובא לבוז את גנזי
המלך.
הממונה האומלל נלחם
עמו בכל עוז ובמסירות נפש, עד שנתמלאה הסאה. אז פשט השר לבושו, ונעשה שמחה גדולה
ושחוק עצום בהיכלא דמלכא, עוד יותר מקודם. כי מעשי תחבולות השר עד פרטיהם מעוררים
צחוק רב, מחמת שעתה היה צריך השר להתחכם יותר מלפנים, כי עתה ידוע המנהג בעליל
שאין שום אכזר במדינת המלך, וכל מיני האכזרים אך בדחנים המה, עד שאותו השר
בתחבולות עמוקות סיגל לו כח התהפכות לבגדי רשע.
אבל ביני לביני, יורש
העבד "חכמה" - מידיעה שבסוף. "ואהבה" - מידיעה שבתחילה. ואז
הוקם לנצחיות.
והאמת שמראה נפלא הוא
כל המלחמות, שבאותו הגלות, והכל יודעים בטוב פנימיותם שהכל מין בדחנות ושמחה
המביאים רק טוב. ומכל מקום אין שום תחבולה, להקל על עצמו כובד המלחמה והאיום."
ברור שבשתי המלחמות
האלה העבד חייב להילחם נגד דימוי של הפושע או של הגנב. מלחמה אחת פושע, מלחמה
שנייה גנב, שיש לו עסק רק עם בעל הבית. אבל בזמן המלחמה עם הדימוי הזה, שזה הבורא
ואין עוד מלבדו, הוא בכל זאת נסחף בגלל הכלים הלא מתוקנים שבו, אחרי המעשה עצמו.
איך אנחנו מארגנים תמיכה לכל אחד מאיתנו כדי שכשאנחנו יוצאים לרחוב אחרי השיעור,
נשאר ב"אין עוד מלבדו" ו"טוב ומיטיב" בכל מקרה, בכל מחשבה.
תמליצו. תחפשו באיזו צורה אנחנו ניתן יסוד מוצק, תמיכה, שרשרת ברזל שתחזיק כל אחד
ואחד נכון, לכל מקרי החיים שלו. זה תחילת הסולם כי אין יותר. זה מה שאנחנו מגלים
בסולם.
כדי להיות מברר נכון
את עצמו, אדם צריך לקלף את עצמו מההרגשה ומחשבה שבו. ודאי שאנחנו יכולים לעשות את
זה רק על ידי המאור המחזיר למוטב. לצאת מעצמו אדם צריך כדי לבקר את עצמו בצורה
נכונה. איך הוא עושה את זה על ידי החברה.
איך זה קורה שאדם נדבק
בקבוצה, נמצא בתוך הקבוצה, נכלל בה ורואה את עצמו ממרכז הקבוצה? איך הוא רואה את
עצמו, מה הוא רואה? מבטל את עצמו כלפי הקבוצה, כמו שכתוב, ואז מסתכל על עצמו ממרכז
הקבוצה. מה קורה לו, מה הוא רואה, איזו דמות הוא רואה, איזו צורה?
האם אפשר לדמיין את
האדם שנמצא במרכז הקבוצה וצופה על עצמו מהצד, שזה המשה עם הבורא עומד מול הפרעה.
על זה נחשוב במשך היום.
(סוף השיעור)
שיחה
(26.06.11)
"כתבי
בעל הסולם", חלק "אגרות", עמ' 665, אגרת א'
"משל
למלך שעבדו נשא חן בעיניו עד שביקש לגדלו ולנשאו על כל השרים, כי הכיר בלבו אהבה
נאמנה בל - תמוט.
אבל
אין זה מנימוסי המלכות לרומם אדם לרום המעלות בפעם אחת, ובלי סיבה נראית לעין. אלא
שנימוסי המלכות לגלות טעמו לעין כל בחכמה עמוקה.
מה
עשה? הפקיד את העבד לשומר - סף בבתי בראי [בבתים החיצונים]. ואמר לשר אחד חכם
בחכמת הבדחנות שיתחפש וישים עצמו כמורד במלכות, ויצא למלחמה לכבוש הבית בשעה שאין
אנשי החיל מוכנים.
השר
עשה כמצוות המלך, ובתחבולות ובחכמה גדולה שם עצמו נלחם על בית המלך. והעבד שומר
הסף שם נפשו בכפו, ומילט את המלך, ולחם נגד השר בגבורה נפלאה ומסירות נפש עצומה,
עד שנגלה לעין כל אהבת לבו למלך.
אז
פשט השר לבושו, ונעשה שחוק גדול (כי נלחם בעוז רוח ובגבורה רבה ועתה נוכח אשר
דמיון ולא ממשות היה כאן). וביותר צחקו כאשר סיפר השר עמקות הדמיונות מאכזריותו
ומרוב הפחד שדימה לעיניו. וכל פרט ופרט במלחמה נוראה זו היתה לסבב שחוק ושמחה גדולה.
אבל
עם כל זה - עבד הוא! ואינו מלומד. ואיך אפשר לנשאו על כל השרים ועבדי המלך?
חשב
המלך בלבו, ואמר לאותו השר שהוא מחוייב להתחפש בלבושי גזלן ורוצח, ויעשה עמו מלחמה
כבושה. כי יודע המלך אשר במלחמה השניה יגלה לו חכמה נפלאה, עד שיהיה ראוי לעמוד
בראש כל השרים.
על
כן מינה את העבד לממונה על אוצר המלכות. ואותו השר התחפש הפעם בלבוש אכזרי ורוצח.
ובא לבוז את גנזי המלך.
הממונה
האומלל נלחם עמו בכל עוז ובמסירות נפש, עד שנתמלאה הסאה. אז פשט השר לבושו, ונעשה
שמחה גדולה ושחוק עצום בהיכלא דמלכא [בהיכל המלך], עוד יותר מקודם. כי מעשי
תחבולות השר עד פרטיהם מעוררים צחוק רב, מחמת שעתה היה צריך השר להתחכם יותר
מלפנים, כי עתה ידוע המנהג בעליל שאין שום אכזר במדינת המלך, וכל מיני האכזרים אך
בדחנים המה, עד שאותו השר בתחבולות עמוקות סיגל לו כח התהפכות לבגדי רשע.
אבל
ביני לביני, יורש העבד "חכמה" - מידיעה שבסוף. "ואהבה" -
מידיעה שבתחילה. ואז הוקם לנצחיות.
והאמת
שמראה נפלא הוא כל המלחמות, שבאותו הגלות, והכל יודעים בטוב פנימיותם שהכל מין
בדחנות ושמחה המביאים רק טוב. ומכל מקום אין שום תחבולה, להקל על עצמו כובד המלחמה
והאיום."
אנחנו
באמת לא יודעים למה אנחנו צריכים לעבור את כל הייסורים, הבעיות, המלחמות, את כל
הבלבולים האלו, וכנגד זה בירורים, הצלחות ואי הצלחות וכן הלאה. זאת אומרת, מה
התועלת מהם. אחר כך כשאנחנו בדרך, לאט לאט אנחנו מבינים שמתוכם אנחנו רוכשים
ידיעה, חכמה, כוח, הבנת המערכת הכללית, "ממעשיך הכרנוך". זאת אומרת,
לומדים את מעשי הבורא שעוברים עלינו, ואז בזה אנחנו "הכרנוך", מבינים
אותו, מתחילים להרגיש אותו מתוך ההבנה.
הסיבה
הראשונה, למה זה דווקא כך, לא ברורה לנו, ועכשיו כשנמצאים בדרך התיקון אנחנו לא
יכולים להבין אותה, אלא רק כשנעלה מעל גבול התיקון למצב המושלם, אז יהיה לנו שכל
ורגש, יהיו לנו כלים להכיר בזה להבין ולהצדיק.
אבל
כמו שאנחנו לומדים, כדי לבצע את הפעולות האלו, כדי להכיר את הבורא, שזו מטרת
הבריאה, כמו שנאמר, "וכולם ידעו אותי מקטנם ועד גדלם", אז צריכים להגיע
לדבקות בו. ודווקא בו זה נקרא שגם בפעולות, גם בהבנה, גם בהרגשה, ובכל מה שנמצא
בכלים של האדם, ברצון לקבל ובכוונות שלו, אנחנו משיגים את פעולות הא-לוהות עלינו,
ומתוך כך גם באים לאותם הכלים שמסוגלים להשיג את הדבקות.
הכלים
שלנו בחלקם מוכנים לנו מראש, וההכנה הזאת נקראת "מלכות דאין סוף", ואחר
כך יש סולם מדרגות המשתלשלות מלמעלה למטה, כולל שבירת הכלים, נפילתם למטה, התערבבות
שלהם, התכללות שלהם. ואז כשההתכללות מסתיימת וההכנות מסתיימות מצד הכלים, שהם גם
בעולם הזה עוברים אותה הדרך שהם עוברים בעולם הרוחני, כדי שהענף ושורש יהיו
מותאמים, הם מגיעים למילוי. זה נקרא שעל ידי מתן תורה מגיעים לתיקון המדְבר
ולתיקון ארץ ישראל. ואחר כך עוברים שבירה, בית המקדש הראשון והשני, וכך מגיעים
למצב שיכולים להתחיל להיתקן. הכלים האלו שעברו שבירה ייתקנו בעצמם, וגם יתקנו את
הכלים שלא עברו שבירה. ואחרי השבירה, כשמגיעים לתיקון, אז התיקון גם מגיע לחלק
מהכלים בצורה פרטית, שזה נכנס גם בגדר של ההכנה הכללית, שיהיו כלים פרטיים, ואחר
כך מגיעים לתיקון הכללי.
והתיקון
הכללי עובר בעצם כמו התיקונים הפרטיים, בשתי מדרגות גדולות, כשהמדרגה הראשונה היא
"חפץ חסד", והמדרגה השנייה היא כבר "לקבל על מנת להשפיע".
בדומה לדוגמה הנפלאה שבעל הסולם מעביר כאן עם העבד והמלך. כשקודם כל החלק הראשון
בתיקון שלנו זה להגיע לדרגת "עבד נאמן", "רועה נאמן",
"חפץ חסד". שאחרי כל הלימודים שאנחנו עוברים, וכמו בדוגמה, שזה משחק, כך
גם בחיים שלנו, אנחנו קוראים לזה "משחק", כי אנחנו באמת צריכים כאן כל
הזמן להתמודד מול הבורא שמתלבש בכל מיני לבושים כלפינו, וצריכים דרך הלבושים האלה
להכיר שזה הבורא, ואין אכזר בבית המלך ובכלל אין אף אחד, אלא רק הוא או הכוחות
הנאמנים שלו שנקראים "מלאכים" או נניח שׂרים.
ואנחנו
צריכים כנגד כל ההפרעות האלו שמבלבלות אותנו, לא להכיר את המלך שאחרי החיים שלנו,
אחרי הפעולות שלנו, ש"אין עוד מלבדו", אנחנו צריכים להתאמץ ובכל רגע
ורגע לראות את עצמנו במלחמה, מלחמה בעד איחוד המלך. ואם מגיעים קודם למלחמה הזאת,
אז סימן שאנחנו ראויים להתעלות לקראת להיות קרובים למלך.
קורה
בהרבה מקרים שאדם לא מקבל, לא שומע את ההזמנה, ואז נשאר ללא המאבק הזה. וגם במאבק
יש הרבה הבחנות, שאדם צריך להיות מאוד ער לכל פעולה ופעולה שמזדמנת לו, להכיר
ולהבדיל מה קורה לו. שלא יזרום עם ההרגלים שלו מהיום למחר, אלא שיפקח על עצמו,
שיבדוק את עצמו, איפה המחשבות, מה איתן, מה הכוונות. ואת כל זה במיוחד כלפי
הקבוצה, ששם בעצם שדה העבודה, שם זה בית המלך, ושם המלך צריך להתגלות, ובינתיים
נסתר עד שאדם יהיה קרוב אליו וראוי לכך שיתגלה.
לכן
כל המאבקים, כל המלחמות, כל הבירורים, כל תשומת הלב, כל הרגישות צריכים להיות כלפי
הקשר ההדדי בין כל החברים, למה שקורה בצורה הפנימית ביניהם, במישור שבו המלך צריך להתגלות,
שזה המישור הפנימי, בקשר בין חברי הקבוצה. ושם אדם צריך להשתדל כל הזמן להיות
במאבק, לנקות את המקום, לסדר את המקום. כמו שיהושע אחרי משה, על המקום הזה מדובר.
להכין את המקום לגילוי הבורא.
זה
השלב הראשון, ההתקפה הראשונה. היא גם ארוכה, לא פשוטה, עם הרבה אויבים, שונאים,
מפריעים, או ההפך, עם כאלה שכאילו מושכים בצורה נעימה לכל מיני צדדים. גם בטוב וגם
ברע, שר הבדחנים האלו רוצה לסבך, לסובב, ולשקר לעבד. אבל העבד נעשה עבד נאמן מהשלב
הראשון, מהתחלה ועד סוף כל המלחמות. וכמו שבעל הסולם אומר, שחסר לו לעבד
עוד חכמה, שׂכל, אבל נאמנות הוא רכש, זאת אומרת דרגת "חפץ חסד".
ולכן
אז מגיעה לו הדרגה הבאה, שאז ודאי שהמלחמה היא לא על נאמנות, העבודה היא על פיקוד.
לדוגמא מגיע מישהו מלובש, ולא בלבוש של איש אכזר, אלא ההפך, בתור היועץ הטוב
הממליץ למלך מה לעשות, וכל העבודה היא להיות מאוד זהיר עם כל העצות האלו, לראות
שזה האגו שלנו המתלבש כך ורוצה למשוך אותנו דווקא הפוך, לא לטובת המלך. וכאן קשה
מאוד להבדיל בין הדברים. ובפעם הבאה ההפך, הוא אומר לא לעשות טובה למלך, אלא מראה
לך איך המלך עושה לך רע, למה לא נותן לך את מה שמגיע לך. אתה עשית כזאת עבודה ואתה
לא מקבל שום תגמול. איפה היגיעה? תראה כמה נתת, ואיפה השכר? זאת אומרת, שוב מושך
אותך מהחלק השני של הדרך לחלק הראשון, בנאמנות שלך שוב יש שאלה.
וכאן
יש מעברים שלמים בתוך האדם, בכל המשחק הזה של האכזריות והשׂכל הגדול של החכמים
האגואיסטים האלו. עד כמה שהם יודעים להתלבש לפני העבד, לפני האדם, בצורות שהוא לא
יכול להבדיל, ולכן נמכר ומוסר את עצמו בידיים שלהם. יש רגעים של חולשה, יש רגעים
של אי הבנה, יש רגעים של חוסר ביטחון, שרוצה לסמוך את עצמו על הכלל, על האנשים
שנראים לו מנופחי חשיבות, חכמים. יש כאן גם הרבה מאוד תחבולות מאותו השר שמבלבל
אותו בשלב ב', זו עבודה מאוד קשה, כי כאן רוכשים חכמה, כאן רוכשים הבנה מחושך
ואור, מדבר והיפוכו, כי זו כל החכמה, להבדיל ביניהם. וכך מתקדמים. איך שלא יהיה
מתקדמים.
ואחרי
שגם רכש בדרך, בשלב ב', את כל מערכת היחסים ההפוכה והנכונה, מצד שמאל מצד הקליפה,
ומצד ימין מצד הקדושה, כשכל זה התייצב בו, בהבנה ובבירור גמור, אז כבר ברור לו כל
הסדר שיש במלכות, וודאי שיכול אז להיות שם ככלי שרת, הנאמן, החכם, הלוקח על עצמו
את כל סדרי העבודה. ואז מהעבודה הזאת, שיודע אותה לעומקה, שרכש כלים לבצע ויש לו
כבר כוחות לבצע אותה, כי נעשה דבוק למלך, אז מגיע לדבקות.
והדוגמה
הנפלאה הזאת היא כל האיגרת. שמצד אחד היא קלה ומצד שני היא ממש מכסה לנו את כל מאה
עשרים וחמש המדרגות של העבודה. שקודם אנחנו מגיעים לעולם האצילות, רוכשים כלים
גלגלתא ועיניים, להשפיע על מנת להשפיע, אחר כך מאצילות מתחילים לרדת למטה לעולם
הבריאה לקבל אוזן, ואחר כך לעולם היצירה לקבל חוטם, ולעולם העשיה לקבל פה
מהאח"פ, כך הנשמות השבורות, ולהעלות אותן לאצילות. אבל זה בתנאי שקודם מתקנים
באצילות את גלגלתא עיניים, בחינת ישראל. זה שלב א' בעבודת המלך. זאת אומרת, זה לא
שבזה אנחנו לא עובדים גם נגד הקליפות. גם נגד הקליפות, אבל גם קליפות וגם כלים
שבורים שנמצאים ברמת ישראל.
שיחה
(30.01.07)
הרצאת
הרב מיכאל לייטמן - בית קבלה לעם
"משל
הגדלת העבד בעזרת השרים"
"משל הגדלת העבד בעזרת השרים", מה הפירוש?
נגיד אדם נמצא במצב של נקודה, שהיא החיים האלו, והוא רוצה ומוכן לגדול בצורה
הרוחנית, להיות ממש דומה לבורא, ולהגיע לאין סוף, לגמר התיקון. על ידי מה הוא גודל?
על ידי מה הוא מבין שצריכים לגדול? אפילו שרכש איזשהו רצון להשפיע, אבל זה סך הכל
רצון להשפיע. הוא מוכן להשפיע, אבל מה להשפיע, למי להשפיע, מה לעשות? זאת הוא לא
יודע.
אלא הוא צריך לקנות הרבה רצונות, כוחות, מחשבות,
פעולות, ידיעה איך לעשות משהו. הוא צריך לרכוש עולם ומלואו. כמו בעולם הזה. מתינוק
שנולד עד שהוא גדל להיות לאדם שמבין איך לממש את החיים שלו, שמכיר את כל מערכות
הטבע והסביבה, והאנושות כולה, והעולם כולו ומלואו לפניו, והוא יודע מה לעשות.
אם כך, איך אנו גדלים מאפס, כשאנו לא מבינים כלום,
ולא מרגישים את העולם הרוחני? הרי חסר לנו רצון, אין לנו רצון כל כך, אנו לא יודעים
מה לרצות, העולם הרוחני לא נגלה לפנינו שנרצה אותו. בנוסף לכך איש מאיתנו כלל לא
מבין מה לעשות. אנו רוצים משהו, בפנים משהו חסר, אבל אנו לא יודעים מה בדיוק.
במאמר זה נלמד איך מגדילים אותנו:
משל
הגדלת העבד בעזרת השרים
.."מכבר אמרתי לך פנים בפנים משל אמיתי על
ענין ב' הידיעות הנ"ל, שבא זה ולימד על זה." איך אדם לומד מהחיים שלו
להכיר את הבורא. "ומכל מקום מתגבר ושולט כח ההעלם בינותם. (כמ"ש
חז"ל בהני ב' בדיחי דהוי קדם דרבי, דהוי מבדחי לכל מאן דהוה עציב.)"
"משל למלך", מכאן מתחיל בעצם העניין.
זאת אומרת איך הבורא, משחק איתנו כדי שאנו נגדל.
"משל למלך שעבדו נשא חן בעיניו" עבדו,
זאת אומרת שאדם מוכן ללכת ללמוד, לעשות מאמצים, יגיעה, רק כדי לגדול רוחנית. אז
בזה הוא מצא חן בעיני המלך. "עד שביקש לגדלו ולנשאו על כל השרים," על כל
כוחות הטבע, על כל מה שיש לבורא. אדם רוצה לרכוש את כל העולם, כדי להיות כמו הבורא.
"כי הכיר בלבו אהבה נאמנה בל - תמוט.
אבל אין זה מנימוסי המלכות לרומם אדם לרום המעלות
בפעם אחת," צריכים ללמד אותו, הוא צריך לדעת את הכל, הוא צריך להיות יותר
גדול מכולם. הדרגות הרוחניות הן בהתאם, עד כמה שיש כוח ברצון, וכוח לשלוט ברצון,
ולעבוד איתו מעל הרצון. "ובלי סיבה נראית לעין." אי אפשר לעשות את זה. "אלא
שנימוסי המלכות לגלות טעמו לעין כל בחכמה עמוקה.
מה עשה" המלך? הוא "הפקיד את העבד לשומר"
זאת אומרת, הבורא נותן לאדם הזדמנויות כאלה, שהוא נראה כשומר. הוא שומר על הרצונות
שלו, על המחשבות שלו כלפי הבורא. אז הוא "הפקיד" אותו, "את העבד
לשומר - סף בבתי בראי. ואמר לשר אחד" שהיה "חכם בחכמת הבדחנות שיתחפש
וישים עצמו כמורד במלכות," זאת אומרת, שהבורא שולח לאדם שרוצה לגדול, כל מיני
הפרעות. כמו שמסופר במשל זה, שהאדם מורד במלכות. הבורא שולח לאדם מצד אחד רצונות
להתקרב לבורא, וגם מצד שני הוא שולח מחשבות הפוכות, הפרעות נגד הרצון הזה.
"כמורד במלכות," מורד במלכות הכוונה היא, כל מיני מחשבות, שאין בורא,
ואין מי שמנהיג, ואין מי שנמצא מוּלו. זאת אומרת, שני הדברים האלו, גם הרצון
להתקדם, וגם הרצון כנגד זה, הם שמבלבלים את האדם. "ויצא למלחמה לכבוש הבית",
הזה שמורד במלכות, "בשעה שאין אנשי החיל מוכנים." זאת אומרת, האדם נמצא
במצב שהוא פתאום מגלה, שהוא לא כל כך מוכן להתקפה. לא בוער בו הרצון להגיע
לרוחניות.
"השר עשה כמצוות המלך, ובתחבולות ובחכמה
גדולה שם עצמו נלחם על בית המלך. והעבד שומר הסף שם נפשו בכפו, ומילט את המלך,"
זאת אומרת, האדם הזה המסכן, כל הזמן נלחם נגד המחשבות ונגד הרצונות ונגד הבלבולים
האלו, שהם כאילו רוצים להסתיר את המלך, רוצים לגנוב ממנו את המלך. "ולחם נגד
השר בגבורה נפלאה ומסירות נפש עצומה," נגד ההפרעות האלה, כל הזמן היה במצב
מתוח פנימי. שלא רוצה לעזוב את הבורא, ורוצה כל הזמן להישאר איתו בקשר, וששום הפרעה
לא תיקח את זה ממנו. "עד שנגלה לעין כל אהבת לבו למלך.
אז פשט השר לבושו, ונעשה שחוק גדול, כי נלחם בעוז
רוח ובגבורה רבה, ועתה נוכח אשר דמיון ולא ממשות היה כאן." הוא נוכח שכל
הדברים האלו באים מהבורא עצמו. גם המחשבות והרצונות להתקרב לבורא, וגם המחשבות והרצונות
ההפוכים, נגד הקשר, נגד קיום הבורא, נגד השליטה שלו, הכל בא מאותו מקור. רק האדם
המסכן כל הזמן נמצא באמצע ונלחם. "וביותר צחקו כאשר סיפר השר עמקות הדמיונות
מאכזריותו ומרוב הפחד שדימה לעיניו. וכל פרט ופרט מלחמה נוראה זו היתה לסבב שחוק
ושמחה גדולה." כי זה נגמר. ואחרי המלחמה זה טוב, כי הוא כבר יוצא לרוחניות
ורואה שאין יותר מהבורא כוח בעולם. אבל לפני זה הוא מסכן, הוא נמצא בכל מיני מצבים
שונים, קיצוניים, בייאוש. הוא פתאום נדלק, פתאום נופל, וכן הלאה.
"אבל עם כל זה", למרות שעבר את המצבים
האלו, "- עבד הוא! ואינו מלומד." זאת אומרת, הוא במלחמה הזאת רק גילה
נאמנות למלך, אבל עדיין עוד חסר לו שכל, עוד חסרה לו חכמה. זאת אומרת, הרצון ישנו,
הוא מוכן לעמוד, אבל עדיין הוא לא יכול להיות כשולט, כחכם, כמבין, כמנהל את כל בית
המלך. כי שר, זה מי שמנהל, והוא רוצה להיות שר. "ואיך אפשר לנשאו על כל השרים
ועבדי המלך?
חשב המלך בלבו, ואמר לאותו השר" הזה שעשה את
כל המשחק נגד העבד, "שהוא מחוייב להתחפש בלבושי גזלן ורוצח," פעם הוא
היה המורד במלכות. עכשיו הוא לא מורד במלכות, עכשיו זה רק לגנוב מהמלכות את כל מה
שיש. והמלך יישאר כמלך. האדם כבר הוכיח את עצמו, שזה חשוב בשבילו ועל זה הוא עומד.
אבל אולי אפשר בכל זאת איכשהו למשוך אותו על ידי הכלים, על ידי מילוי בכלים. "ויעשה
עמו", עם העבד, "מלחמה כבושה. כי יודע המלך אשר במלחמה השניה", שלא
נלחמים על מציאות הבורא, אלא על מילוי האורות, שזה כבר לפי הכלים של העבד, כלי
דקבלה של העבד, אז "יגלה לו חכמה נפלאה," במלחמה הזאת. "עד שיהיה
ראוי לעמוד בראש כל השרים.
על כן מינה את העבד לממונה על אוצר המלכות." זאת
אומרת, נתן לו כלים דקבלה גדולים מאוד, ונתן לו את כל האפשרות לשלוט בהם. אבל יחד
עם זה, "ואותו השר התחפש הפעם בלבוש אכזרי ורוצח. ובא לבוז את גנזי המלך."
שעכשיו העבד נלחם על האוצר. זאת אומרת, יש לאדם אפשרות עכשיו לעבוד לא על כלים
דהשפעה, כמו במלחמה הראשונה על גלגלתא ועיניים, שהוא נאמן למלך. אלא עכשיו הוא
עובד על כלים דקבלה, האם להשתמש לעצמו, או להשפעה.
דיברנו הרבה פעמים על כך, שהכלי שלנו נחלק לשני
חלקים. גם כתבנו על כך גם בעיתון "קבלה לעם", בגיליון של ט"ו בשבט,
במאמר על עץ החיים ועץ הדעת.
אם כך, הכלי, "נשמת אדם", נחלק לכלים
דהשפעה הנקראים "גלגלא ועיניים", ולכלים דקבלה הנקראים "אח"פ".
המלחמה הראשונה היא להקים את הכלי של גלגלתא ועיניים. אלו הכלים הזכים, הרצונות הקלים,
בהם האדם נעשה דומה למלך בכלים דעביות קטנה. ואם הוא נאמן בזה, זאת אומרת הוא רוצה
להיות המשפיע, הכלים האלו נקראים "משפיע על מנת להשפיע", אז מגיע לו להיות
במלחמה השנייה. המלחמה השנייה היא על הכלים דקבלה, הכלים הגדולים שנקראים "אח"פ",
עם עביות גדולה מאוד. ובהם הוא כבר נלחם, על מה שנקרא כאן "גנזי המלך",
על האוצר של המלך. או להשתמש לעצמו, או להשתמש למען המלך. אז כל פעם במלחמה הזאת
פותחים לו אפשרויות, ליהנות או דווקא להשפיע. האם ליהנות מהשפעה, או ליהנות מקבלה.
זו המלחמה השנייה.(שרטוט)
"הממונה האומלל נלחם עמו", עם הגזלן
ורוצח הזה, "בכל עוז ובמסירות נפש," על כל רצון ורצון, על כל הפרעה
והפרעה, הוא עוד היה צריך לעמוד ולבדוק את עצמו, האם כן או לא, לגזול ולגנוב. הוא
בעצמו בודק. קודם כל הוא זה שמגלה, שהוא רוצה לגנוב. אחר כך הוא מבין שהרצון הזה
לא בא ממנו, אלא זו הפרעה. ואז הוא עומד כנגד ההפרעה הזאת, ודוחה אותה. אם זה רצון
משלו הוא לא יכול לדחות אותו. לכן הוא חייב לזהות אותו כזר. וכך הוא כל פעם נלחם. "עד
שנתמלאה הסאה." "הסאה" נקרא, שכל הרצונות שהיו צריכים להתגלות
באח"פ התגלו, ועל כל הרצונות האלה הוא קבע שהוא שומר את אוצר המלך, ויותר הוא
לא רוצה לגנוב. ו"אז פשט השר לבושו, ונעשה שמחה גדולה ושחוק עצום בהיכלא
דמלכא," בהיכל המלך, "עוד יותר מקודם." למה? "כי מעשי תחבולות
השר עד פרטיהם מעוררים צחוק רב," שיש עכשיו שמחה גדולה, מזה שבאמת נעשה בכל
הכלים תיקון בדומה למלך, להשפיע. "מחמת שעתה היה צריך השר להתחכם יותר
מלפנים," כי קודם היו כלים קטנים, כל מיני דברים קטנים, רק היה צריך לבדוק
האם נמצא או לא נמצא בורא, האם הוא נמצא איתו בקשר או לא נמצא, וכן הלאה. עכשיו
היה צריך לעבוד ממש עם הכלים שלו. "כי עתה ידוע המנהג בעליל שאין שום אכזר
במדינת המלך, וכל מיני האכזרים אך בדחנים המה, עד שאותו השר בתחבולות עמוקות סיגל
לו כח התהפכות לבגדי רשע." הוא גמר את המלחמה השנייה, גם על כלים דהשפעה,
גלגלתא עיניים, גם על כלים דקבלה, דאח"פ, וכל הנשמה של האדם נעשתה בהשפעה
גמורה לבורא.
"אבל ביני לביני, יורש העבד "חכמה"",
במלחמה הזאת, "- מידיעה שבסוף. "ואהבה" - מידיעה שבתחילה." זאת
אומרת, שהוא מגיע לסוף, הוא נעשה חכם, כי כל הכלי שלו, עם כל הרצונות, עם כל
התחבולות, עם כל מה שהיה, עבר במלחמה ולמד מזה מה קורה. וגם כן מתחיל להשיג
מלכתחילה מה קורה איתו.
בסוף, כשהוא מגיע לתיקון כל הכלי, הוא מתחיל לראות
"סוף מעשה במחשבה תחילה", שכל זה נעשה כדי ללמד אותו, כדי לבנות אותו,
לגדל אותו. ואז מזה הוא מתחיל להרגיש, להבין, את אהבת הבורא אליו, שהייתה מלכתחילה.
שקודם ודאי שלא גילה את זה. וזה נקרא "ואהבה" - מידיעה שבתחילה. ואז
הוקם לנצחיות. והאמת שמראה נפלא הוא כל המלחמות, שבאותו הגלות," שאנו עוברים,
"והכל יודעים בטוב פנימיותם שהכל מין בדחנות ושמחה המביאים רק טוב. ומכל מקום
אין שום תחבולה, להקל על עצמו כובד המלחמה והאיום."
זאת אומרת, אפילו שאנו יודעים מה קורה, כל פעם
שמתחדש הרצון, כל פעם שמתחדשים כל מיני התנאים, אנו שוכחים לגמרי, מה שקרה לפני
רגע, ושהיינו במצב שכבר החלטנו שזה בא מהבורא, ואנו נמצאים איתו בדו שיח, ו"אין
עוד מלבדו", והוא סובב לנו את הכל גם מצד הרע וגם מצד הטוב. זה לא עוזר, עד שלא
נעבור על כל אחד ואחד מהרצונות, ונתקן את כולם, ואת כולם נמלא באור. עד שזה לא
יקרה גם בגלגלתא עיניים גם באח"פ, בכל הכלי דנשמה, לא יעזור לנו כלום, אנו
תמיד נופלים, ורק אחר כך מתקנים את עצמנו ומתקדמים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה